אשכנזי נ' חברת פרטנר תקשורת בע"מ

פסק דין

הצדדים ועיקרי הטענות

בפני תביעה של התובעת כנגד הנתבעת להשבת חיובי יתר נטענים שבוצעו ע"י הנתבעת בקשר עם שימוש במכשירי טלפון ניידים, בסך 2,300 ש"ח. בנוסף עותרת התובעת לתשלום עבור עגמת נפש בסך 8,000 ₪ וכן הוצאות ובסה"כ 10,600 ₪.

גדר המחלוקת בין הצדדים הוא תנאי ההתקשרות המסחרית ביניהם. התובעת טוענת כי סוכם בינה לבין נציג מכירות של הנתבע, בשם משה, כי התנאים יהיו ככתוב בסעיפים 6 ו-7 לכתב התביעה, קרי חבילת שרותים כמופיע בסעיפים כאמור תמורת 550 ₪+ לחודש (תוך זיכוי של 6 חודשים בסך 500 ₪ לחודש).

הנתבעת מצידה טוענת כי הסיכום המסחרי היה אחרי לגמרי, כמופיע בכתב ההגנה, והיא נסמכת על הסכם התקשרות, שצורף כנספח ב' לכתב ההגנה, שנחזה להיות חתום על ידי התובעת, שבו אכן מופיעים התנאים המסחריים הנטענים על ידי הנתבעת.

דא עקא, התובעת טוענת כי כלל לא חתמה על חוזה התקשרות זה. לטענתה, היא חתמה אך ורק על טופס הוראת קבע וכי באותו מעמד בו נפגשה עם אותו משה, בשל כך שגם היא וגם משה מיהרו, היא לא חתמה על חוזה והוא מצידו אמר כי יעבירו אליה לחתימה בהמשך, אך כשנשלח, הבחינה כי התנאים המופיעים בו שונים ממה שסוכם, לטענתה.

התובעת משערת כי אותה חתימה שחתמה על טופס הוראת הקבע "הועתקה" באופן זהה לחוזה ההתקשרות ע"י הנתבעת, מבלי שחתמה עליו.

התובעת אף הגישה לפני כחודשיים תלונה במשטרה אודות המעשה המיוחס לנתבעת, והעתק ממנה הוגש לבית המשפט (ת/1).

דיון והכרעה

השאלות העיקריות שיש להכריע בהן הינן, איפוא, האם התובעת חתמה על חוזה ההתקשרות נספח ב', אם לאו ומה היה הסיכום המסחרי בין הצדדים.

למעשה, הטענה שנשמעת מפיה של התובעת הינה טענת זיוף. במצב זה, נסוג הכלל לפיו "בעל דין במשפט אזרחי, הטוען טענה חשובה לעמדתו המשפטית, נושא בנטל השכנוע להוכחת העובדות הנחוצות לביסוס טענתו" (ע"א 357/72 עזיז נ' בצלצינוי, פ"ד כז(1) 741, 744 (1973)). במקרה שכזה, בו מועלית טענת זיוף, עובר עול ההוכחה אל שכמי הצד שכנגד.

הלכה פסוקה היא, כי נטל ההוכחה לטענת זיוף הינו על המסתמך על החתימה והוא אשר חייב בהוכחת אמיתותה, שכן על יסוד החתימה או הכיתוב, יוכל 'להוציא מחברו'. אכן, על פי הדין, כאשר סומך צד את גירסתו על מסמך הנושא חתימת הצד שכנגד, והאחרון מכחיש חתימתו וטוען לזיופה, מוטל על הצד השני עול הוכחת אמיתות החתימה.

בעניין זה נפסק (אמנם במצב בו דובר בתובע ולא בנתבע, אך העקרון לטעמי זהה), בע"א 5293/90 בנק הפועלים בע"מ נ' שאול רחמים, פ"ד מז(3) 240, 261-262 (להלן: "פרשת רחמים"), כי: "הכלל בכגון דא הוא, כי כאשר נתבע כופר בחתימתו על מסמך, על התובע להראות כי החתימה על גבי המסמך היא אמנם חתימתו של הנתבע (ראה: ע"א 355/63, 356 קרסינצקי ואח' נ' נאמן בפשיטת-רגל של ש' וינרב ואח' [16], בעמ' 328, 331; ע"א 316/79 חמדאן נ' ליאני ואח' [17], בעמ' 315-316; י' זוסמן בספרו הנ"ל, בעמ' 478). כלל זה נובע מכך שנטל השכנוע להוכחת כל מרכיביה של התביעה מוטל על התובע: חתימת הנתבע על המסמך הרלוואנטי- כמו כתב הערבות בענייננו- חיונית להוכחת חבותו של הנתבע על-פי המסמך, והיא בגדר 'עמוד התווך של התובענה' ".

בפרשת רחמים הנ"ל נקבע, כי קיימות שלוש דרכים עיקריות שבהן ניתן להוכיח, כי חתימה כלשהי היא חתימתו של פלוני:

האחת, באמצעות עדות ישירה- היינו, עדותו של החותם או מי שהיה עד לחתימה;

השנייה, באמצעות השוואת החתימה השנויה במחלוקת לחתימה הידועה כאמיתית, תוך התחקות אחרי נקודות הדמיון והשוני ביניהן;

והשלישית, על-ידי עדותו של מי שמכיר היטב את כתב היד או החתימה השנויים במחלוקת ומעיד על מידת התאמתם למסמך שבדיון.

המכנה המשותף לדרכי הוכחה אלה הוא קיומם של יסודות ראייתיים חיצוניים למסמך שבמחלוקת השופכים אור על זהות החותם על המסמך. אין די במסמך עצמו כדי ללמד, ולו לכאורה, מיהו החתום עליו, והצד אשר עליו מוטל נטל השכנוע חייב להניח נדבכים ראייתיים נוספים, אשר ביחד עם המסמך, יהיה בהם די כדי להרים את הנטל האמור.

ומן הכלל אל הפרט.

בהתאם לאמור, מוטל נטל ההוכחה על הנתבעת להוכיח כי התובעת חתמה על החוזה.